מסוטים

סטיתי מדרכי ונכנסתי לחנות "ספרים בכפר" במושב בני ציון. החנות רחבת הידיים ועמוסת הספרים הייתה כמעט ריקה ואני פניתי למוכרת ובקשתי לראות ספרים של יואל הופמן. שתי מוכרות, לבושות שחורים, התקרבו לעברי והסתכלו עלי בענין, "או" שרקה אחת מהן, "שרון מאד תשמח."
"מי זו שרון?"
"המומחית שלנו להופמן, מעריצה אותו, אבל היא לא פה."
"מתי היא תגיע?"
"עוד מעט, היא בשרותים."
"יופי, אז בינתים הראי לי ספרים של בורחס."
הן צמצמו את המרחק, "בורחס?" נשפה השניה, "גם שרון," פסקה, "בוא, אני אראה לך בינתיים."


על המדף השלחני אתרנו שלושה ספרים, החזקתי את שלשתם ולטפתי את הכותרות. אחד מהם נשא את תמונתו, בצבעי אפור לבן פסטלים, מביט אל עננים קודרים. 'מלאכת השיר' נכתב בין העננים. בעמוד הראשון קראתי "- וכל שבידי להציע לכם הם ספקות." סגרתי את הספר והחזקתי אותו בחזקה, אצבעותי מלבינות.

"הוא רוצה את הופמן!" זמרה השמלה השחורה לצעירה שהתקרבה אלינו.
"אני מקוה שנתנו לך לסיים," חייכתי אליה, היא קמטה את מצחה, "היית בשירותים, לא?" הוספתי.
"איזה ספר אתה רוצה?" העורבות עזבו אותנו לנפשנו.
"ספר יוסף, אבל תראי לי מה שיש."
"חבאאל," היא אמרה, מושכת את ה-ב', "הוא אזל, ודוקא בבית יש לי שני עותקים."
מבוגרת מעט מהבת שלי, עגיל באף, רגליים מאובקות, חולצה ללא שרוולים ושני פרפרים אפורים, אחד על כל כתף. הבטתי סביבי. לידינו היה מדף ספרי נוער, החמישייה הסודית או אולי השמיניה החוקרת. 'מסוטים', 'מסוטים', היתה מלת המפתח בפתרון התעלומה של החבורה אחרי ששתו מיץ תפוזים חם ואכלו מאפינז מנומסים, כאֵלו אנגלים. נבוקוב חייך אלי ממדף שכן.
"יש רק את Curriculum Vitae, אבל זה כדאי, הוא במבצע."
"הפרפרים נראים כמו רישום פחם, אף פעם לא ראיתי כזה, זה כואב?"
"זה מאה ושלושים ש"ח לשלושה ספרים, אנחנו נצלצל אליך כשספר יוסף יגיע."
ברמזור, פתחתי את Curriculum Vitae האפור, היה שם איור, ספק קשקוש עיפרון, ומתחתיו "הזונות קראו אֵלַי וְיֶן וְיֶן".