ערב כיפור במטוס אל על בדרך מניו יורק לתל אביב

ערב כיפור במטוס אל על בדרך מניו יורק לתל אביב סימני קדושה מתקרבת לפי כמות האדוקים שכנראה ממהרים לטקס מירוק החטאים השנתי קרוב ככל שניתן לשכינה יש שממרקים את הבית לפני פסח ויש שמנקים יום יום אני עם יוהאנס פסיון הנשגב באוזניות שותף פסיבי בתפילת ערבית(?) שמטה את הבואינג מעט מזרחה ממסלולו ההתחלתי צפונה יתרת הנוסעים שמים יהבם באלוהי המטוס ששמו הפעם עודד או רונן איני יודע מה היתה שפת התפילה עברית או ארמית או יידיש אני על כל פנים אתאיסט שכמוני פניתי בקול קצת רועד לאל בעברית בתפילת יתגדל ויתקדש אתמול ליד קבר אחי עם אחותי לצידי בבית הקברות חסד של אמת סעמעטערי בפרבר מרוחק של קליבלנד אדיש לסכנה שהמלאכים שמעלים את תפילתי לשמים יחסמו אותה בהיותי טובל ושרץ בקיבתי למרות שיכולתי לשאת את התפילה בארמית אותה אין הם מבינים אבל לא נסעתי אלפי מילין לקבר אחי על מנת לרמות מלאכים אחר כך נסענו לדיינר מהוגן ולבן עם צוות יעיל מנומסים וחייכנים ושמנים מאד כפי שרואים תדיר באמריקה הפרברית מהמעמדות הנמוכים הנשלטת על ידי דת התאגידים וסועדים [שמנים] שאכלו חביתות ענק ופירה אפוי ענק ופנקייק ענק עם מייפל ושתו מכוסות ענק ושילמו פרוטות כלומר המסובב והסיבה באותה מסעדה וכבר נגענו בשלוש דתות יום לפני כן בניו יורק בירת דת הקפיטליזם הדורסני שמצפה בהתרגשות לביקור האפיפיור של הנוצרים ולפקקי התנועה הנלווים השתתפנו בחתונה של בת אחות יקרה יפיפיה ואהובה שהיתה בסימן דת ה- Burning Man אותו אל רוּחְני שגדולתו אינה נופלת ואינה עולה על זאת של כל אלה אחרת ומאמיניו בחוכמתם הרבה אינם מעלים לעולה לכבודו אלא בכל שנה מעלים לעולה אותו ובמצוותו הגענו כולנו חתן כלה מארחים צוות ואורחים לבושים במיטב תחפושותינו ומי שלא ראה שמחת חתונת ברנינג מן לא ראה שמחה מימיו ערב כיפור מתקרב והמטוס עוד כשעתים נוחת אני מתקרב פיזית לדתות הראשונה והחמישית [על פי הסדר בפסקה זאת בלבד] לפותות האחת בשניה ולכודות במלכודות שכל אחת הניחה לעצמה ואני נזכר ביצירה של ליליאנה פורטר שראיתי השבוע במוזיאון וויטני החדש ובפארפראזה ליצירה ולכבוד משפחות דוואבשה ופוגל וכיפור המתקרב:

משפחה זאת
 היא מוסלמית,
היא פלשתינית,
היא יהודית,
היא ישראלית,
היא מתנחלת,
המשפחה שלי,
אתה, אני.

"ח"כ יריב לוין הוא בוגד - יש להעמיד אותו לדין"

מודיע בהכנעה שאת יו"ר הקואליציה, ח"כ יריב לוין, יש להעמיד לדין באשמת בגידה, בעקבות קריאתו להעמיד לדין באשמת בגידה את העיתונאי גדעון לוי, בגלל המאמרים שפרסם לוי במהלך מבצע "צוק איתן".
"יריב לוין הוא פרובוקטור מהסוג הנמוך ביותר", הייתי אומר אמש (שבת) בריאיון לחדשות 2 (לו רק היו מזמינים אותי לראיון). "כאשר יושב מישהו בתוכך והופך את עצמו לשופר של אויב הדמוקרטיה, תוך הפצת שקרים, מתוך מטרה שהדבר הזה יקעקע את היכולת שלך לנהל מדינה על פי מגילת העצמאות והעקרונות הדמוקרטים, ועוד בשעה של לחימה - לזה קוראים בעברית פשוטה 'בגידה'". כך הייתי מוסיף (לו היו מזמינים אותי וגו').
"לוין באמירותיו בערוץ חדשות מרכזי בישראל, חוזר על שקרי אויבי המדינה, ואחר-כך בכל העולם מצטטים את הדברים כאילו הם נכתבים על-ידי ישראלים, וכאילו הם משקפים איזושהי מציאות שהיא כביכול אובייקטיבית", הייתי ממשיך (לו היו מזמינים אותי, נראה לכם שהיה סכוי?)
"בשום מדינה דמוקרטית לא היו משדרים את דברי הרשע שהוא אומר, ונדמה לי שגם היו נוקטים נגדו בהליכים משפטיים שמתאימים לאנשים שבשעה שהחיילים מסתערים קדימה, הם פוגעים ביסודות הקיום הבסיסיים של מדינת ישראל, בחזונו של בנימין הרצל, של חותמי מגילת העצמאות ודורות של ישראלים שהקריבו את עצמם על מנת לחיות במדינה דמוקרטית, עצמאית, סובלנית ונאורה" הייתי מוסיף (לו... לפחות הייתי רוטשילד).
"הגיע הזמן שלא נתייחס בסלחנות לתופעות בזויות מהסוג הזה" הייתי קורא, "האמירה שלי איננה חריפה. מה שחריף וחמור זו דרך התנהלות כזאת, בשעה כזאת, כאשר אנחנו רואים אילו מחירים קשים אנחנו משלמים, וכמה קשה המאבק במחריבי הדמוקרטיה וחופש הדיבור" את כל זה הייתי אומר, כן (לו היו מזמינים אותי לערוץ 2, או לדייט אולי?).
(אבל מכיון שלא הזמינו, לא נותר לי אלא להעתיק כתבה מגלובס, ולהחליף לוי בלוין ועוד כמה החלפות מתבקשות).

על הסכין

שכבתי על הערסל וקראתי את הספר החדש של אתגר קרת פתאום התחשק לי לאכול אבטיח ונזכרתי באבטיח הגדול שממתין במקרר אני הכי אוהב את האבטיחים של תחילת העונה אלו עם הקליפה העבה אני גם מעדיף לאכול את הגבול בין האדום ללבן אני חותך פרוסות ומפריד מהן את החלק האדום לתוך קערת הגשה במקום לזרוק את הקליפה אני נוגס בתאווה את החלק האדום/לבן שנשאר זה שכולם זורקים הילדים שלי צוחקים עלי וקוראים לי פרסי שיצחקו אבל מי לימד אותם שאורז לבן חם עם סלט ירקות עסיסי זה מעדן היום הם מתים על זה הפרסים הקטנים שלי אבל הסכין בה השתמשתי לא היתה חדה מספיק ונאלצתי להפעיל כוח בחיתוך עד שהיא החליקה וחתכה קלות את האצבע ביד השניה הדם שנזל התמזג עם האדום של האבטיח ואני תהיתי מה טעים יותר האבטיח או הדם שמצצתי מהאצבע המשכתי לחשוב שזה קטע מתאים לסיפור של אתגר קרת ועוד מעט יצא איש מהאבטיח ויגיד לי שסוג הדם שלי אינו מתאים לאבטיחים האמת שהספר לא משהו שני הסיפורים הראשונים דווקא יפים ארס פואטים כמו שאומרים ואפילו ערס פרסי יכול להינות מהם אבל ההמשך זה שקראתי עד עתה יחסית בנאלי ומאד צפוי בעודף המצבים הלא צפויים שהוא מתאר לא הייתי קונה את הספר אבל הבחירה ניטלה ממני כשביקרתי בצומת ספרים וקניתי ארבעה ספרים במאה ועשרים שקלים חדשים גם שילמתי גרושים וגם יצאתי משם עצבני כי המבצעים שלהם כל כך תוקפנים עד שלקונה מזדמן אין ממש אפשרות בחירה והוא חייב לקנות אך ורק ספרים ששיכים למבצע וזה מעצבן שמישהו אחר מכתיב לך בעצם מה לקרוא כמו שבמטוסים יש בחירה בין עוף לבין דג אבל הדוגמא הזאת לא מתאימה כי אני ממילא לא אוכל את המנות העיקריות במטוסים גם אם אמות ברעב מאימת החירבון בתא השירותים של המטוס אבל לא זה הנושא פה קניתי את פנים צרובי חמה של שמעון אדף ואת חתונה אוסטרלית של נאווה סמל אגב שניהם היו מנחים שלי בסדנת כתיבה והספרים שלהם משקפים די בדייקנות את ההשקעה שלהם בסדנא על המנחה השלישית עדיף שנדלג הספר של סמל שכותבת נהדר מאד מרגש בשליש הראשון שלו וכבן גילה פחות או יותר גרם לי להזדהות עם הסיפור אבל ההמשך כבר מרוח והופך להיות יומן פנימי של שבט סמל מזל שיכולת הכתיבה מחפה על דלות החומר קניתי גם את חיי מדף של נועה ידלין שהוא ספר שנון וברנז'אי אבל בנתים קראתי רק כשליש ממנו לפני שעבר לאגף הממתינים הסוכריה של הסוף היא כמובן הספר של שמעון אדף שלפני כן הדהים אותי עם אביבה לא שלו מסוג היצירות שאתה יודע שלא הבנת תשעים וחמישה אחוז אבל בכל זאת הוקסמת אם זאת המלה המתאימה מזל שחביבה פדיה חשפה טפח אז בין אדף לקרת אני ללא ספק מעדיף את אדף הבאתי את הקערה למיטה שם אשתי פתרה סודוקו וקראנו לבת שלי לבוא לאכול קצת פרוטאינים לא יזיקו לה.

מסוטים

סטיתי מדרכי ונכנסתי לחנות "ספרים בכפר" במושב בני ציון. החנות רחבת הידיים ועמוסת הספרים הייתה כמעט ריקה ואני פניתי למוכרת ובקשתי לראות ספרים של יואל הופמן. שתי מוכרות, לבושות שחורים, התקרבו לעברי והסתכלו עלי בענין, "או" שרקה אחת מהן, "שרון מאד תשמח."
"מי זו שרון?"
"המומחית שלנו להופמן, מעריצה אותו, אבל היא לא פה."
"מתי היא תגיע?"
"עוד מעט, היא בשרותים."
"יופי, אז בינתים הראי לי ספרים של בורחס."
הן צמצמו את המרחק, "בורחס?" נשפה השניה, "גם שרון," פסקה, "בוא, אני אראה לך בינתיים."